רש"י על בבא מציעא ס״ב ב:י׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על בבא מציעא ס״ב ע״ב:ט׳ רש"י על בבא מציעא ס״ב ע״ב:י״ב »

10 הָכָא נָמֵי. כְּגוֹן דְּאָמַר: הַלְוֵינִי שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים, אֲמַר לֵיהּ: שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים אֵין לִי, חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ. נָתַן לוֹ חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים, וְחָזַר וּלְקָחָם הֵימֶנּוּ בְּדִינַר זָהָב. אִי אִית לֵיהּ חַמְרָא לְלֹוֶה, דְּיָהֵיב לֵיהּ בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר – פֵּירָא הוּא דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ, וְלֵית לַן בַּהּ. וְאִי לָא, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ חַמְרָא – וַדַּאי מִשְׁקַל זוּזֵי מִינֵּיהּ, מִחֲזֵי כְּרִבִּית.

פירוש רש"י על בבא מציעא ס״ב ב:י׳

10 וחזר ולקחן ממנו בדינר זהב - מתניתין כי קאמר לקח הימנו חטים במלוה קאי וכבא לתובעו אמר לו תן לי מעותי שאני לוקח בהן יין אמר לו הרי מעותיך עשויות עלי בדמי שלשים דינרין יין ויין אין לו:

11 ואי הוה ליה חמרא - זוזי יהיב ליה מעיקרא ופירי שקיל מיניה ולא דמי לרבית אבל משקל מיניה זוזי אסור דדינר זהב יהיב ליה וקא שקיל מיניה תלתין:

« רש"י על בבא מציעא ס״ב ע״ב:ט׳ רש"י על בבא מציעא ס״ב ע״ב:י״ב »